Search
Close this search box.

סוף-סוף גמישות ניהולית

טיוטת חוק ההסדרים שפורסמה לאחרונה כוללת בשורה אמיתית למערכת החינוך. עיקר הבשורה הוא בהפנמת הבעיה העיקרית של המערכת – עודף ריכוזיות והיעדר גמישות ניהולית בבתי הספר. זו הסיבה העיקרית לכך שמערכת החינוך לא משרתת היטב את החברה הישראלית כבר שנים רבות.
ברמה ההצהרתית גם הפתרון מנוסח נכון: “המנהלים יהיו אמונים על תקציב בית הספר, ארגון הלימודים והתאמתו לצורכי התלמידים… הרשויות המקומיות יהיו אחראיות לקביעת מדיניות החינוך של הרשות… המשרד יקבע את המדיניות הכוללת לטווח הארוך, את הסטנדרטים והיעדים הנדרשים”.

אך כאשר הדו”ח עובר מן ההצהרות אל המעשים, מגיעים גם סימני השאלה. ראשית, חסרים מספרים. השאיפה היא שכלל המשאבים שמועברים היום מעבר לשעות הלימוד הבסיסיות, יועברו בתצורה גמישה של שקלים פר תלמיד, ולא בתצורה קשיחה של שעות ושירותים פר כיתה. כך יוכלו המנהלים לפעול בגמישות מרבית. אך בהצעה לא ננקבו מספרים.

מעבר לכך, שתי בעיות מופיעות בטיוטה: הדיפרנציאליות וההדרגתיות המוגזמת בהחלת האוטונומיה. נתחיל מהדיפרנציאליות: במשרד החינוך חוששים, במידה רבה של צדק, שבתי ספר רבים אינם כשירים לאוטונומיה, ושהיא עלולה לדרדר אותם. לשם כך מעוניין משרד החינוך לדרג את כלל בתי הספר למעין הקבצות “בהתאם ליכולות הניהוליות ולתוצאות החינוכיות האובייקטיביות של מוסדות החינוך”, כך שככל שבית הספר והרשות שבה הוא שוכן ידורגו גבוה יותר, כך ישוחררו להם יותר סמכויות ותקציבים גמישים. ההיגיון כאן ברור: תוכיחו מסוגלות – תקבלו סמכות. אך אליה וקוץ בה: אוטונומיה וגמישות לא צריכות להיות תשורה בעקבות הצלחה חינוכית, אלא האמצעי לכך. אם בית ספר לא מצליח להתרומם, מניעת הגמישות והעצמאות ממנו לא תאפשר לו להתחרות כראוי במוסדות שכן קיבלו את ה”תשורה” הזו, והנה לנו מתכון להרחבת הפערים.

ההדרגתיות – התוכנית אמורה להיות מוחלת לאורך חמש שנים עד שתוחל על המערכת כולה, אולם אין סיבה להמתין כל כך הרבה שנים. שלוש שנים בהחלט צריכות להספיק.

אך מה נעשה עם בתי ספר שהאוטונומיה לא תסייע להם, ואלי אף תדרדר אותם? שני אלמנטים נעדרים מן הרפורמה המוצעת, והם אלו שיסייעו להצלחתה. הראשון: הגדרה מחדש של משרת מנהל בית הספר. לא עוד מורה שהתקדם ועבר הכשרה במכון “אבני ראשה”, אלא מנהל מוסד על כל היבטיו, כולל אלו התקציביים. שינוי זה כרוך בפתיחת משרות הניהול לאנשים מתאימים מחוץ למערכת, פישוט תהליך גיוס מנהלים או החלפתם, ושיפור תנאי העסקתם כיאה לגודל האחריות המוטלת על כתפיהם.

השני: פתיחת אזורי רישום ויצירת תחרות בין בתי הספר, כפי שהתרחש כבר בכמה רשויות, שבהן ירושלים. הצבעת ההורים והתלמידים ברגליים היא מדד טוב יותר מכל מדד משוקלל שמשרד החינוך יבנה כדי לדרג את בתי הספר. מדד הביקוש יהיה הסימן הטוב ביותר היכן נמצאים מנהל ומערכת שמצליחים, והיכן קיימים כישלונות.

פורסם לראשונה בישראל היום.

Author

אברהם תומר
אברהם תומר

תוכן נוסף

More

עו”ד אברהם של”ו

תפריט נגישות