Search
Close this search box.

פרעות מאי הזכירו לנו שמלחמת העצמאות נמשכת

בימים האחרונים נדמה שכשל הניסיון הבזוי למסגר את הפרעות שהתרחשו במהלך מבצע “שומר החומות” כאירועים נקודתיים וסכסוכי שכנים. הפרקליטות החליטה לייחס מניעים גזענים ולאומניים בכתבי האישום נגד הפורעים, והשר לביטחון פנים עמר בר-לב הבהיר שהמשטרה ושב”כ הופתעו אסטרטגית מהאירועים. אולם המאבק על התודעה והמסגור עדיין לא תם. יש בשוליים גורמים סהרוריים שמנסים להתעלם ממה שהתרחש במאי האחרון ולקבע נרטיב אחר.

מעקב אחר כתבי האישום שמוגשים נגד הפורעים מגלה תיעוד מזעזע של המעשים שבוצעו. לא מדובר רק על המקרים המתוקשרים, שבהם נרצחו יגאל יהושע בלוד, דיסטאו ביסט ברמלה ואבי הר אבן בעכו. מעשי לינץ’ חמורים התרחשו גם בערים הגדולות בישראל – ירושלים, חיפה, תל אביב וסביב באר שבע. פורעים הציבו מחסומי דרכים ויהודים נשלפו ממכוניותיהם והוכו באכזריות.

כתבי האישום מלמדים על ירי ובקבוקי תבערה שיודו אל עבר בתי מגורים שבהם משפחות שלוות נמו את שנתן, ועל אירועי התפרעות המוניים ותקיפת שוטרים, שריפת עסקים ומכוניות של יהודים, ועל הרס שיטתי של תשתיות ופגיעה בסמלי שלטון. מלבד המקרים שהבשילו לכתבי אישום דווחו עוד אלפי זריקות אבנים וניסיונות פגיעה בנפש, בבתי כנסת וברכוש יהודי.

היקף האירועים ועוצמתם מחייב שינוי שיאפשר התמודדות עם סבב אלים נוסף – אם וכאשר יגיע. יש צורך בהעמקת המודיעין, בהגדלת סדר הכוחות במשטרה, בריענון הפקודות ותרחישי הייחוס ובטיפול מהיר ונחוש באירועים אלימים שנמשכים גם היום. אבל בראש ובראשונה נדרש שינוי תפיסתי והפנמה של תהליכי העומק שמתרחשים בארץ.

אירועי שומר החומות והפרעות בערים המעורבות החזירו לתודעה את מה שנוח לנו להדחיק. קשה לנו להפנים שמלחמת הקוממיות לא באמת נגמרה. קשה להאמין שיש בקרבנו מסה של אזרחים ישראלים שטופי שנאה ותאוות רצח שמזדהים עם חמאס ועם ארגוני טרור אחרים שחפצים בהשמדתנו; אנשים שמוכנים להסתכן בישיבה ארוכת שנים מאחורי סורג ובריח, לפרוע ביהודים ולנסות לממש את החזון הלאומי הפלסטיני.גדל כאן דור של פורעים שרואים את עצמם כממשיכי דרכן של הכנופיות שפעלו נגד היישוב היהודי בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, ולפיכך הם ממשיכים לחתור לביטול ההישגים של התנועה הציונית. הפורעים נהנים מסביבה אוהדת – כפי שניתן לראות ברשתות החברתיות – ומתמיכה של מנהיגות שגם כיום מגיעה להפגנות השבועיות בעכו בדרישה לשחרור העוצרים ללא משפט.מי שעוקב אחרי התהליכים שמתרחשים בחברה הערבית ואחרי ההתבטאויות של חברי הכנסת הערבים לא אמור להיות מופתע. החזון הערבי הלאומי הוצג בשורה של מסמכים שפורסמו לפני כ-15 שנה ובהם התייחסויות של אקדמאים, מנהיגים מקומיים ודתיים שהציגו צעדים לחתירה תחת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. מאז רק גברו בקרב ערביי ישראל התמיכה במאבק מזוין וההתעצמות הלאומית והדתית.

מאז אירועי אוקטובר 2000 וועדת אור התפשט גם נרטיב שלפיו הזעם הערבי נולד מאי-שוויון אזרחי ואינו חלק מהמאבק הלאומי. כתוצאה מכך יכולים דוברים לאומנים-ערבים לאחוז את החבל בשני קצוותיו: להטיף ולעודד לאומנות ערבית פלסטינית בוטה, ובמקביל לדרוש מהמדינה לטשטש כל סממן לאומי-יהודי כדי שתהפוך למדינת כל אזרחיה ניטרלית.יש משהו מתסכל בהתפכחות ובהבנה שהמאבק לא תם. בעת הכרזת המדינה הושיטו החותמים על מגילת העצמאות יד לתושבי הארץ הערבים בקריאה לשותפות בהקמת המדינה, וגם כיום מושיטים רבים מאזרחי ישראל הערבים יד לשלום ולשותפות, אבל אסור לנו להשלות את עצמנו. כדי שנוכל להרפות מהנשק שביד השנייה אנחנו חייבים להתבונן במציאות באומץ ולא להשפיל מבט או לספר לעצמנו שקרים. התעלמות מהבעיה רק תעצים את הפורעים ותחמיר את הסבב הבא.

פורסם לראשונה ב-Ynet.

Author

עו”ד אהרן גרבר
עו”ד אהרן גרבר

תוכן נוסף

More

עו”ד אברהם של”ו

תפריט נגישות