Search
Close this search box.

קו אחד מחבר בין פרשת הסוהרות לבעיות במח”ש: היעדר גוף ביקורת אפקטיבי

שני פרסומים מטלטלים אתמול (ב’) על מערכת אכיפת החוק חידדו את העובדה שבישראל אין גופי ביקורת נאותים על רשויות החוק. משה סעדה, סגן ראש מח”ש לשעבר, סיפר לעמית סגל בחדשות 12 כי מפכ”ל המשטרה הקודם הפעיל לחץ פסול כדי לשנות החלטה מקצועית של המחלקה לחקירות שוטרים ביחס לקצין משטרה בכיר.

לא היה זה הפרסום הראשון בעניין, ולא היה זה הפרסום הביקורתי היחיד אתמול על מערכת האכיפה. אתמול פרסם לירן לוי ב-YNET נדבך מטלטל נוסף בפרשת הסוהרות, שאותה הוא מלווה מאז שחשף את ראשיתה עוד ב-2018. הפרטים החדשים, שחלקם עוד חוסים תחת צו איסור פרסום לבקשת הפרקליטות, מעיבים על החלטתה המקורית לסגור את התיק ולא להעמיק את החקירה בחשדות הכבדים ביחס להתנהלות הפסולה בשב”ס. נזכיר כי הפרסומים מתארים מדיניות מכוונת של הצבת סוהרות בשירות חובה בהתאם לבקשת אסירים ביטחוניים, שפגעו מינית באותן סוהרות. לוי העביר ביקורת גם על היחידה המשטרתית שאחראית על חקירת סוהרים, שלטענתו לא מתנהלת כראוי ומטייחת, לדבריו, את המעשים הפסולים של אנשי השב”ס בפרשה זו.

הביקורת הקשה על מח”ש והיחידה לחקירות סוהרים, אף שעוסקת בפרשות נפרדות, מהותה אחת: היעדר פיקוח הולם על רשויות האכיפה. נראה שסוגיה זו שבה ועולה מעת לעת, כל פעם בעקבות פרשה אחרת שמגיעה לידיעת הציבור, וכעבור זמן קצר דועכת כלעומת שבאה. אבל נדמה שהכתבות הרבות בנושא לאורך השנים לא הציגו את התשובה לשאלה היסודית: מדוע זה המצב?

מספיק להיזכר בביקורת שהשמיעו השופטים בדימוס הילה גרסטל ודוד רוזן, שעמדו בראש גוף הביקורת על פרקליטות המדינה, כדי להבין כי רשויות האכיפה משקיעות מזמנם ומרצם כדי למנוע אפשרות לבחון בעין ביקורתית את עבודתם המקצועית. עבודתם המקצועית במגזר הציבורי, ראוי להזכיר. המגזר שהוקם על מנת לשרת אותנו, האזרחים, ושאמור לפעול בהתאם לכללים שאותם קבעו אותם אלה שבחרנו לכנסת כדי לייצג אותנו. כציבור, כעם, הקמנו מערכת משפט כדי לאכוף את החוקים שהחלטנו שיסדירו את חיינו. למערכת הענקנו סמכויות רבות – המשטרה רשאית לעצור, לחקור, לחפש ולהחזיק ברכושנו; והשופטים רשאים להטיל עלינו עונשים חמורים, לעתים חמורים מאוד. טוב שיש לרשויות האכיפה את הסמכויות הללו; הן הכרחיות לקיומה של חברה תקינה. הכרחית באותה מידה היכולת שלנו, כציבור, לקבוע כללים וגדרות להפעלת אותו כוח: לא בכל מקרה שוטר יוכל לעצור אדם ולא בכל מקרה שופט יוכל לגזור עונש מאסר. הפעלת הכוח תלויה באישור שבעלי התפקידים קיבלו מאיתנו – דרך החוקים שנחקקו על-ידי נציגינו בכנסת.

כיוון שהסמכות מקורה בנו, זוהי גם אחריותנו כציבור לוודא שהרשויות פועלות בהתאם לכללים שהצבנו לשימוש באותה סמכות. הלורד אקטון ניסח בבהירות עוד במאה ה-19 את האינטואיציה האנושית לגבי התנהלותם של אנשים שניתן בידם כוח: “כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט”. כדי להימנע מהשחתת הכוח, נדרשת בקרה מתמדת עליו.


הכוח העיקרי של המדינה כלפי אזרחיה מצוי בידי רשויות אכיפת החוק. לכן הוקמו גופי ביקורת עליהן: היחידה לחקירות סוהרים – נועדה לבחון את התנהלות השב”ס; המחלקה לחקירות שוטרים – את התנהלות המשטרה; ונציבות הביקורת על הפרקליטות – את התנהלות הפרקליטות. אלא שהמידע שהגיע לציבור בעת האחרונה מחדד את מה שידענו למעשה עוד קודם: גופי הביקורת לא ממלאים את ייעודם. מתבקש לשאול מדוע, הרי תקציבים מושקעים וכוח אדם איכותי מגויס.

נדמה שהסוד טמון במידת העצמאות של הגופים הללו מהגופים שאותם היא בודקת. המחלקה לחקירות שוטרים, אף שנותקה רשמית מהמשטרה, עדיין התבססה במשך תקופה ארוכה על שוטרים לכוח האדם שלה. בנוסף, המחלקה כפופה לפרקליטות המדינה, הגוף המשפטי שעובד בצמוד לשוטרים ומלווה את חקירותיהם בשלבים השונים. כך, למרות הניתוק הפורמלי, אפשר שאינטרסים של המשטרה משפיעים על האופן שבו המחלקה שאמורה לחקור אותה פועלת. נציבות הביקורת על הפרקליטות מוגבלת מאוד בסמכויותיה, כך לדוגמה אין היא מוסמכת לבדוק תלונות שנוגעות לאופן הפעלת שיקול הדעת בפרקליטות, בהחלטות השונות. לחידוד הבעייתיות, נזכיר כי מח”ש בוחנת בשגרה את שיקול דעת שוטרים, למשל במקרים שבהם נטען כי נהגו באלימות כלפי אזרחים ללא הצדקה. תחימת מרחב הפעולה של הנציבות ל-ד’ אמות, ויצירת אפשרות בחוק ליועמ”ש – שעומד בראש הפרקליטות – למנוע בדיקה בעניין מסוים, עשויים להסביר את הסיבה שהנציב הקודם, דוד רוזן, הביע את עמדתו שללא הרחבת סמכויות הנציבות, כדי לאפשר ביקורת אמיתית, אפשר מבחינתו לסגור אותה. התוצאה בעיניו זהה.

המציאות המצערת היא, שאין גוף ציבורי שמפקח היטב אחר פעילות גופי האכיפה. כך הציבור הופך תלוי בפרסומי דוברות, שמטבע הדברים מציגים את ההיבטים החיוביים של העשייה וממעטים לפרסם את שגיאות המערכת והאופן שבו תיקנה והשתפרה בעקבותיהן. אנו מצויים מאחורי מסך עשן, והמידע שמגיע אלינו הוא חלקי, לא עדכני (פרשת הסוהרות התפרסמה לראשונה ב-2018 ועד עכשיו לא ידועים כל פרטיה) ולא מדויק. בפועל, הציבור הישראלי חסר אונים מול פרסומים כמו אלה של לוי וסגל; אין כיום אף גוף שמסוגל לערוך בדיקה מעמיקה ויסודית של ההתנהלות המתוארת. לא כך נראית ביקורת ראויה על רשויות השלטון.

המחלקה לחקירות שוטרים הופרדה ממשטרת ישראל לפני כשלושה עשורים, לאחר שחלחלה בציבור (ובנבחריו) ההבנה שמצב שבו גוף בודק את עצמו אינו מצב תקין. בעקבות ההבנה הזו, גם מפכ”ל המשטרה דאז הסכים עם המהלך, שנטל ממנו סמכויות מסוימות – וכך הוקמה, בהסכמה רחבה, מח”ש כפי שאנו מכירים אותה כיום. הכרה בערכה של ביקורת מערכתית היא שלב ראשון בשיפור הקיים. יהיה זה צעד קטן אך משמעותי אם נצליח להתאחד סביב מטרה לאומית חשובה זו. אם לא נפעל, תהיה בכך השלמה שהפרסום המטלטל הבא הוא רק עניין של זמן.
המאמר פורסם לראשונה באתר מקור ראשון תחת הכותרת “ללא ביקורת על המערכת, השערורייה הבאה היא רק עניין של זמן”.

Author

תוכן נוסף

More

עו”ד אברהם של”ו

תפריט נגישות