Search
Close this search box.

שיתוף הציבור ברשויות המקומיות החרדיות – האם הגיעה העת ובשלו התנאים?

שיתוף ציבור הנו תהליך של דיאלוג המתרחש בין גורמי ממשל לבין אזרחים וארגונים שונים בקשר עם גיבוש מדיניות או יישומה. העיקרון של שיתוף הציבור בתהליכי קבלת החלטות שלטוניים מבוסס על אידאל של אזרחות מודעת, פעילה ומשפיעה. הוא  צמח על רקע משבר האמון במוסדות הדמוקרטיים אך עם הזמן הוא הלך וביסס את מעמדו ככלי מדיניות נחוץ ויעיל המתפקד כאמצעי לטיוב החלטות ומדיניות. תכליתו להרחיב את נקודת המבט של מקבלי ההחלטות ולהעמיק את בסיס הידע שלהם באמצעות חשיפה לכיווני חשיבה ונתונים המייצגים את ‘השטח’ ומביאים לקבלת החלטות עדכניות, רלוונטיות, וישימות יותר. יתר על כן, תהלכי שיתוף ציבור עשויים לתרום לזיהוי מוקדם של צרכים ייחודיים ובעיות וחסרונות שעולות מן השטח, ולשקף סדרי עדיפות ציבוריים עדכניים ומדויקים יותר.

ככלל, עקרון שיתוף ציבור, לצד שקיפות ונגישות למידע שלטוני, הוא חלק ממסגרת רעיונית רחבה יותר של “ממשל פתוח” – שבבסיסו ציפייה מהממשלה לפעול תוך יידוע של הציבור במעשיה וכשהוא שותף להחלטותיה. ההנחה הניצבת ביסוד תפיסת השיתוף הינה כי החלטה שלטונית שלניסוחה היו שותפים מי שעתידים להיות מושפעים ממנה, איננה רק הוגנת, יעילה ומייצגת יותר, אלא גם עשויה לזכות ללגיטימציה ותמיכה רחבים יותר מן הציבור, ואף לחזק את אמונו של האחרון במקבלי ההחלטות.

לא ייפלא אפוא, כי תהליכי שיתוף הציבור הפכו נפוצים מאוד במדינות המערב. למעשה, קיים מגוון עצום של יוזמות ותהליכים משתפים המתבצעים בזירות ובמוקדים שונים של קבלת החלטות. מגמה השיתוף לא פסחה גם על ישראל, ובעשור האחרון מספר הולך וגדל של משרדי ממשלה, ארגונים ורשויות משתמשים בכלי שיתוף כדי לקדם תהליכי שיח והיוועצות עם בעלי עניין במגוון רחב של תחומי ידע ומדיניות ובכלל זה;  עיצוב שירותים, קביעת סדרי עדיפות תקציביים, תהליכי תכנון, גיבוש חקיקה ועוד. ישנן רמות שונות של שיתוף הציבור בחלוקה לפי מידת המעורבות וההשפעה המתאפשרת לציבור; מתהליכי היוועצות חד פעמיים ועד דיאלוג מתמשך ואפילו מעורבות ממשית בקבלת ההחלטות. בהתאמה, קיים מגוון כמעט אין סופי של מודלים, כלים ושיטות לשיתוף; ממודלים מסורתיים המבוססים על מפגשים פרונטליים ועד מודלים מקוונים ורחבי משתתפים, אך הגמישות יפה ונכונה לתהליכים ומאפשרת את התאמתם לקהל היעד.

במישור המעשי, שיתוף הציבור מתבצע בכל רמות השלטון, המדינתיות, המקומיות ואפילו הבין- מדינתיות, אך הוא שכיח במיוחד בזירה המקומית –  המזוהה כזירה השלטונית הקרובה והנגישה ביותר לאזרחים. נגישותה איננה רק משום גודלה הקטן (באופן יחסי למדינה), אלא בעיקר משום שהעניינים הנמצאים על סדר יומה, חינוך, תברואה, תרבות ופנאי, שירותי דת ורווחה הינם בעלי השפעה ישירה ומידית על חיי התושבים. למעשה, השלטון המקומי נחשב כזירה נוחה יותר לשיתוף, בין היתר בשל נגישות רבה יותר של נציגי הציבור לתושבים, היכרות רבה יותר של תושבים עם פרטי הנעשה בסביבתם והיכולת של הרשויות להגיב במהירות ויעילות לדרישות הציבור. בהיבט הזה, ישראל מעט חריגה בנוף הבינלאומי. בעוד שבמרבית המדינות מגמת שיתוף הציבור זכתה לדומיננטיות גדולה על בסיס מקומי, בישראל המגמה צמחה והעמיקה דווקא בקרב משרדי הממשלה.

אולם, בתחום זה, כמו גם בתחומי מדיניות אחרים, משבר הקורונה מתפקד כמאיץ תהליכים די מוצלח. החיים בצל הנגיף חידדו הן את חשיבותו הקרדינלית של השלטון המקומי, הן את חשיבות הקשר בין הממשל לאזרחים. לא רק לטובת העברת מידע חיוני ואמין מהרשויות לתושבים ולהפך, אלא גם כדי שהממשל יוכל להבין טוב יותר את צרכי האזרחים ולדייק את המענה להם. בהתאמה לתובנה הזו, התקבלה בחודש שעבר החלטת ממשלה שעניינה הרחבת התשתית לשיתוף ציבור בעבודת הממשלה. לשון ההחלטה מצהירה כי ההחלטה התקבלה “בהתאם לצורך ההולך וגובר ליצירת דיאלוג מתמשך עם הציבור לאור התמודדות עם נגיף הקורונה וכחלק מהפקת הלקחים והכנה להתמודדות עם התפרצויות נוספות”, וקובעת כי היא רואה חשיבות גדולה בחיזוק שיתוף הציבור ברשויות המקומיות דווקא. להנחת רבים, ההחלטה, הכוללת גם הסדרים מעשיים לקידום ופיתוח התחום בקרב הרשויות המקומיות, עשויה להיות בעלת השפעה חיובית על מעורבות האזרחים בנעשה במרחב חייהם. אמנם בשנים האחרונות מגמת שיתוף הציבור חלחלה ‘מטה’, ונתפסה כפופולרית בקרב מספר לא מבוטל של ראשי רשויות, אך ניכר כי לפחות חלק מהם,  מעוניינים להצטייר כמי שמובילים תהליכים כאלו, יותר משהם מעוניינים לערב את תושביהם בענייני העיר. עם הקבוצה האחרונה ניתן למנות את ראשי הרשויות החרדיות – מרביתם נמנעים מלשתף את תושביהם באופן שיטתי, ומקצתם עושים זאת באופן דל ולמראית עין. יתכן מאוד, ומיעוט התהליכים נובע מתודעת חסר או רתיעה תרבותית מתהליכים המזוהים (באופן שגוי) אך עם פלטפורמות מקוונות. יחד עם זאת, ברי כי אין אלו הגורמים המעכבים היחידים. על מנת שגם הרשויות החרדיות יוכלו לטול חלק במגמה שתכליתה המוכחת הינה טיוב תהליכי מדיניות ובכלל זה; חלוקה הוגנת של משאבים ציבוריים, תכנון שירותים מותאם צרכים, וקידום סדרי העדיפות הייחודיים של הקהילות השונות המרכיבות את העיר, נדרשים שינויים משמעותיים בדפוסי העבודה המקובלים ברשויות החרדיות ואמוץ סטנדרטים מחייבים של שקיפות ודיווחיות במידע ונתונים. תנאים המהווים את התשתית ההכרחית לקידום תרבות שלטונית משתפת שמטרתה קידום איכות חייהם של התושבים.

גרסה מקוצרת של המאמר פורסמה בשבועון משפחה.

Author

ד”ר מורן נגיד
ד”ר מורן נגיד

תוכן נוסף

More

עו”ד אברהם של”ו

תפריט נגישות